כלפה ואח' נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בצפת (כב' השופט א' גולדקורן) מיום 8.11.2011

פסק דין

סיפור המעשה

1.מכוניתו של המערער 2 (להלן – "כליפה") נפגעה בתאונה. המכונית מבוטחת היתה אצל המשיבה 1 (להלן – "הראל"), כאשר המבוטחת היתה המערערת 1 (להלן – "החברה").

2.בראשית הגיש כליפה תביעה נגד הראל, ותביעה זו נדחתה, בהעדר יריבות. אחר כך הגישו כליפה והחברה (יחדיו) תביעה נגד הראל לתשלום תגמולי הביטוח, משמע נזקי המכונית. משלא הוגש כתב הגנה ניתן פסק דין על פי התביעה, המזכה את החברה, לבדה, בסכום עליו הוסכם. אחר כך בוטל פסק הדין בהסכמה, ובעלי הדין ביקשו ליתן פסק דין אחר (שוב, בהסכמה), לפיו הראל תשלם סכום עליו הוסכם, לחברה בלבד.

3.ועוד מסתבר, כי כליפה חייב כספים לנושים שונים, בהם המשיבים 2 ו-3, ולבקשתם הטיל ראש ההוצאה לפועל עיקול על כספים המגיעים לכליפה מאת הראל.

4.בעקבות השתלשלות עניינים זו הגישה הראל בקשה לסעד בדרך של טען ביניים, בו ביקשה מבית המשפט להורות למי עליה לשלם את כספי פסק הדין הנ"ל.

5.בפסק דינו קבע השופט קמא, כי הסכם הפשרה שהוגש לבית המשפט בשעתו, ועל פיו ניתן פסק הדין בהסכמה, שחייב את הראל לשלם רק לחברה את תגמולי הביטוח, הינו חוזה למראית עין, הנוגד את תקנת הציבור. למסקנה זו הגיע השופט קמא כיוון שמלכתחילה תבע כליפה לבדו את הראל, ואחרי שנדחתה תביעתו – הוא צוין כתובע לצד החברה, והנה בכל זאת הסכימו בעלי הדין, כי רק החברה תזכה לפי פסק הדין. מלים אחרות, אף שכליפה תיקן על חשבונו את מכוניתו, ולכן – כך ניתן להבין את פסק הדין קמא – עמדה לו עילת תביעה נגד הראל, הסכם הפשרה לא זיכה אותו כי אם את החברה, והכל – על מנת להימנע מן העיקולים שהוטלו לבקשתם של נושיו.

6.על פסק דין זה מלינים כליפה והחברה, בערעור שהניחו לפניי, ובו הם טוענים, כי לקביעותיו של השופט קמא, מהם משתמעת קנוניה בין הראל לבינם על מנת להבריח נכסים, אין כל יסוד ראייתי.

דיון

7.בפסק דינו לא ציווה בית המשפט קמא על ביטולו של פסק הדין, שניתן בשעתו בהסכמה. אלא שזוהי בדיוק המשמעות המעשית לקביעה זו. תקלה ראשונה שהנני רואה בפסק הדין הינה זו. ביטולו של פסק דין, שניתן כדין, אינה יכולה להיעשות בדרך בה הלך בית המשפט קמא.

8.לא יכולתי להסכים עם בית המשפט קמא גם עם מסקנותיו אודות היותו של הסכם הפשרה חוזה למראית עין ומנוגד לתקנת הציבור. מסקנה זו, המכתימה את הראל, כליפה והחברה במעשה מרמה, צריכה היתה להתבסס על כמות ראיה נכבדה, וזו לא הובאה לפני בית המשפט קמא, בהליך שאף לא נשמעו בו עדים. אילו נשמעו עדים, אפשר והיה בידיהם להסביר מדוע הושמט שמו של כליפה מהסכם הפשרה.

9.יתר על כן, כשם שיכולנו להיווכח, התביעה נגד הראל נסמכה על חוזה ביטוח. המבוטחת לפי החוזה היא החברה ולא כליפה. לכן לא היתה כל יריבות בין כליפה להראל, ומכאן שלא היתה לו כל עילת תביעה נגדה. העובדה שכליפה תיקן על חשבונו את נזקי המכונית אינה מקנה לו עילת תביעה כלפי הראל, בתביעה שכל כולה חוזית-ביטוחית.

טעם זה היה בו כדי להסביר מדוע הוגש לבית המשפט הסכם פשרה, לפיו הראל תשלם לחברה, משמע המבוטחת שלה, ולא לכליפה, עמו אין לה כל זיקה, לא חוזית ולא אחרת.

כיוון שכך, לא יכולתי לקבל את הקביעה אודות בטלותו של הסכם הפשרה, העומד ביסוד פסק הדין.

10.סיכומם של דברים עד כה, לכליפה לא הגיעו כל כספים מאת הראל, שהרי לא נפסק לזכותו כל סכום בפסק הדין המדובר. כיוון שכך, וכל עוד פסק הדין שריר וקיים, על הראל לשלם את הכספים לידי החברה, בדיוק כשם שנפסק, ולא לידי כליפה או נושיו.

11.המשיב 2 ביקש לשכנע, כי כליפה והחברה עירבו בנכסיהם, ללמדך כי השניים הם היינו הך, וכספים המגיעים לחברה הם של כליפה.

טענה זו היה בידי המשיב 2 לטעון במסגרת הליך מתאים, כשהוא מבקש לשכנע כי יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה. הליך שכזה לא התקיים, וממילא גם לא נטענה הטענה.

אפשרות אחרת להעלאת טענות מסוג שאותו העלה לפניי המשיב 2 היא במסגרת ההליכים הקבועים בחוק ההוצאה לפועל. יש בידו לבקש לראות בכספים שקיבלה החברה מאת הראל ככספים המגיעים לכליפה, וכך לעקלם, כפי שיש בידו לבקש הטלת עיקול על כספים המגיעים לכליפה מאת החברה בכלל. דרך זו פתוחה עדיין בפניו ובפני המשיבה 3.

12.סוף דבר, מן הטעמים שפרשתי הנני מקבל את הערעור, ומבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא. הכספים שהראל חייבת בהם צריכים שיעברו לידי החברה (המערערת 1) ולא לנושיו של כליפה (המערער 2).